לתמר יש חגורה סגולה

אני עצמי חובב ספורט. מאוד מאוד אוהב את ההתעסקות בספורט, את התחרות לנצח, את תחושת הניצחון ובעיקר כשהיא מגיעה אחרי מאמץ גדול. ספורט קבוצתי מדבר אלי הרבה יותר והכדורסל הוא כיום זמן מקודש עבורי. מאוד מאוד קיוותי שאצליח להחדיר בילדים את האהבה הגדולה לספורט, את הרצון לנצח (אם כי לא בכל מחיר) ואת היכולת להתאמן, להתמיד ולהשתפר תוך כדי שהם מתאמצים. יום חמישי האחרון (אתמול) היה אירוע מכונן מהבחינה הזו. לראשונה חוויתי התקדמות של אחד הילדים בתוך ענף ספורט בו הוא מתאמן.

זה כבר כמה חודשים שתמר בחוג ג’ודו. להבדיל מאחיה הגדול, עידו, היא הרבה יותר בענין, מתמידה ומשקיעה, מביעה איכפתיות רבה ובעיקר מאוד מאוד נהנת.

אתמול היא עברה מחגורה לבנה לחגורה סגולה.

חיכינו לטקס מאוד. אני באופן אישי מאוד התרגשתי. למרות שהבוקר בעבודה התחיל בצורה נוראית וגם המשך היום לא היה מאותם דברים שרוצים לזכור, כל הזמן התרוצצה בי המחשבה שאני חייב להגיע לטקס מעבר החגורה. הטקס עצמו היה אומנם אכזבה מסויימת. קצר מאוד/מידי וללא תוכן אמיתי (מה הבעיה לעשות טקס עם כמה תרגילי ג’ודו יפים? אולי לתת לילדים להציג קצת את מה שלמדו?!) אבל מה זה חשוב – הילדה פשטה את החגורה הלבנה וזכתה להחגר בחגורה סגולה. אח”כ היא גם באה להשוויץ בפני שהיא דילגה על שלב של חגורה סגולה-לבנה (וואו!!).

בחוץ עוד הספיקה אימא אחת לספר לי שתמר כל הזמן אומרת לה שהיא “לוחמת אולימפית”.

ילדה שלי – אני רק יכול לבקש ממך שלא תפסיקי לחלום (ולהתאמץ).  מי שלא חולם לא מגיע אף פעם לפיסגה.