לאבא

אבא יקר שלי

השבוע הגשתי את מועמדותך לפרס מוסקוביץ’ על מעשיך הציוניים בששת העשורים האחרונים.

את הרעיון העלתה שגית בעקבות מודעה בעיתון שבה נתקלה באחת מאותם ימי שישי בהם אנחנו מבלים יחד.

לי מיד היה ברור שהפעם אני הולך עם זה עד הסוף. זה חייב היה לקרות בקצב שלי, ולמרות שלך נראה היה שקצב הטיפול לא תמיד מספיק מואץ, הדברים הסדרו לבסוף.

התהליך כולו היה מאוד מרגש עבורי ואיפשר לי, גם להכיר עוד כמה דברים קטנים עליך ולראות פתאום תמונה מאוד רחבה של עשיה, אבל בעיקר לתת לך את ההרגשה שאני כל כך גאה במה שעשיתי ובאיך שעשית את הדברים.

אז הנה – גם נשיקה (וירטואלית) ענקית חיבוק גדול והמון הערכה

“שושו”

שושו, שושו….כינוי החיבה החדש אצלנו בבית. אחרי יפה, ציפי, דריפי חנלה’ה וכו’, הגיע גם “שושו” בשורוק. אני לוקחת קרדיטים עבור כל השמות המשונים האלו, בהתחלה שרק הכרנו אני ו”יפה”, היה לא קצת קשה לצאת ממסגרת ראש הצוות המסוקס ולהשתמש באוצר המילים החדש, במשך השנים הפכו מילות החיבה פרי המצאתי, לנכס צאן ברזל בבית. כמעט כל המכרים שלנו כבר מכנים אותנו בשמות החיבה המוכרים. אומרים שזוגות נעשים דומים עם השנים, אני תמיד חשבתי שמדובר בדמיון חיצוני והנה, מגיע הקיבוצניק הרציני ועם הקול העבה וקורא לבן הקטן שלנו “שושו…” אני מודה, אני מתרגשת כמעט מכל דבר, אבל “שושו” ריגש אותי יותר מכל דבר אחר בשנה האחרונה. אוהבת אותך “יפה”. �

זה שרות!

יש לנו בבית משחק מדהים שקנינו לפני כמה חודשים. למשחק קוראים “היער הקסום” והוא של חברת revesburger

המשחק הולך איתנו כמעט לכל מקום ובשל כך, קרה ואבד לנו עץ אחד מחלקי המשחק.

איתרנו את אתר האינטרנט של החברה, ופנינו אליהם על מנת לברר כיצד ניתן להשיג בישראל חלק זה.

במשך כחודש לא זכינו לתגובה, מה שהיה משונה בעיננו, אבל הסבלנות השתלמה לבסוף. במהלך חג החנוכה מצאנו להפתעתנו מעטפה גדולה בתיבת הדואר שלנו, ובה כל חלקי המשחק. המשלוח המיוחד הגיע ממרכז השירות של החברה באירופה ובו מכתב מנומס המודה לנו על פניתנו ובחירתנו במוצר החברה.

אז קודם כל – זה היה מאוד מפתיע ומאוד משמח. פתאום העולם מתגלה כמקום קטן ומודעות השירות הופכת את חווית השימוש שלנו, הלקוחות, לכייפית ומהנה.

אז המון המון תודה לכם האנשים ב ravensburger, הן על החלק והן על השירות המדהים.

thank you all the people in revensburger for the missing piece and for the great service!!

טיול לנחל פרצים ומצדה – ולמה לא לבקר בכפר הנוקדים

לפני מספר שבועות החלטנו להתארגן, קבוצה לא גדולה של חברים ומשפחות, ולצאת לטייל סופשבוע בדרום.

אחרי שבכל השבוע שלפי ירד גשם זלעפות, קיבלנו, כמו לפי הזמנה, שישי שבת עם מזג אויר אביבי, שמים נקיים מעננים ושמש זורחת.

כיוון שכולנו עם ילדים קטנים וחלקנו אף עם תינוקות, הפעם היה ברור שאנחנו ישנים במקום מסודר, עם חדרים, שירותים, מקלחת ובעיקר מוגנים מהקור המדברי. חיפשנו ומצאנו מקום, שעל הנייר (ורק על הנייר) נראה אחלה. כפר הנוקדים.

500 שקל ללילה, עבור חדר עם 4 מיטות. לא ממש מחיר מציאה ובטח בהתחשב בזה שמדובר בקרוואנים ישנים או מבנים טרומיים שכבר מזמן צריכים היו לעבור שיפוץ מהיסוד.

המקום נמצא לא רחוק מערד, על הדרך היורדת לכיוון מצדה. הגענו למקום ביום שישי לפנות ערב, אחרי טיול מדהים שעשינו בנחל פרצים. היינו כולנו מלוכלכים מגיר ובעיקר רצינו להתקלח ולהתארגן לארוחת ערב.

כנראה שהחברה בכפר הנוקדים ידעו בדיוק מה הולך לקרות, אחרת אני לא יכול להבין למה הם התעקשו לגבות מאיתנו את הכסף מיד. הגענו לחדרים להניח את הדברים וכל כמה דקות הגיעה נציגה של המקום בדרישה לשלם מיד את התשלום עבור הלילה. כל זה אחרי שבעת ההזמנה של החדרים נלקחו מאיתנו פרטי כרטיס האשראי שלנו.

החדרים שקיבלנו היו תת רמה. חדרים ישנים, מעופשים ומתוחזקים מתחת לכל ביקורת. מקלחת מתפוררת, לכלוך בכל מקום ובעיקר אמצעי חימום שלא עובד.

בגבית כסף עסקו 3 אנשים אבל איש אחזקה לתיקון המזגן לקח לנו למצוא כשעתיים.

אחרי שכל הנסיונות לא צלחו, הביאו לנו מפזר חום, שהתברר גם הוא כלא תקין.

בשעה 22:30, אחרי צעקות, צרחות ושאר ויכוחים, זכינו לחדר חלופי שהיה בהחלט סביר. מסתבר שהיו במקום חדרים חדשים יותר ומתוחזקים יותר שעלותם זהה לחלוטין.

לסיכום – שרות מתחת לכל ביקורת, מחירים יקרים וחוויה מגעילה. בכפר הנוקדים לא כדאי לכם לתכנן לינה, נסו חלופות אחרות (כמו דירות להשכרה בערד או חניון לילה לאוהלים בצמוד למצדה).

ואם אתם תמהים על מה שעשינו בשבת – אז נסענו לנו למצדה, טיפסנו עם הילדים דרך הסוללה וסיפרנו לכולם על המבצר שבנה הורדוס, על המרד היהודי וכיבוש המקום בהנהגתו של אלעזר בן יאיר, וכמובן על סיפור ההתאבדות הקולקטיבית שהיתה שם.

יש לנו אח חדש וקוראים לו אורי (URI)

מה אתם יודעים – יש לנו ילד חדש במשפחה.

קוראים לו אורי והוא נולד אתמול בבוקר בשעה 7:04 בבית החולים “מאיר” בכפר-סבא.

היו לנו המון חרדות לקראת הלידה של אורי שעוד מלוות אותנו מאז הלידה הראשונה – זו של עידו.

כבר אז היו הרבה שעות של כאבים חזקים מאוד ותכופים מאוד, והכל בגלל זירוזים לא טיבעיים. אז הפעם החלטנו שאנחנו ממתינים בסבלנות ונותנים לטבע לעשות את שלו. במשך 24 שעות היינו בבית החולים עם שלב התחלתי של לידה, הכולל צירים מאוד חזקים בכל 5 דקות, אבל בלי התקדמות לתוך תהליך הלידה עצמו.

לבית חולים הגענו ביום ראשון בלילה אבל רק בשלישי לפנות בוקר התחילה הלידה עצמה.  אחרי שהלידה התחילה הדברים התקדמו בקצב בהחלט סביר ובזכות אפידורל וצוות מיילדות נפלא הצליח אורי להגיח לאוויר העולם ולהשאיר את אמא שלו שלמה ובריאה.  חן חן על ההתחשבות.

הפעם הייתי ממש חלק מהתהליך וחוויתי אותו ממרחק נגיעה. חוויה מדהימה שעליה ארחיב בהזדמנות אחרת.

מחר הם כולם בבית אז ברוכים הבאים.

מוצצים

קצת לפני יום ההולדת השלישי שלו, הבטיח עידו שביום ההולדת הוא מפסיק עם המוצץ. וואלה – לא ממש האמנו אבל מאוד קיווינו, כי אחרי הכל מוצץ זה הרגל מגונה.

ממש לפני יום ההולדת הרביעי שלו, שוב חזרה על עצמה ההבטחה, וכך גם רגע לפני שחגגנו לו חמש. אז אחרי ששמענו המון אימרות שפר כמו “אף אחד לא התגיים עם מוצץ”, החלטתי שהגיע הזמן להחליף את השיטה העדינה והמתחשבת במשהו מעט יותר אגרסיבי.

שבת בבוקר, סתם אחת שקטה ורגועה, אספתי את כל המוצצים ופשוט העלמתי אותם. כדי שהדבר לא יתפרש כנסיון הסתרה – מיד הכרזתי ש “זהו, חסל סדר מוצצים בבית. גם לעידו וגם לתמר”.  קודם כל היה שקט מוחלט במשך כמה שניות. אחר כך החלו החיוכים להתחלף בתגובות הלם שמהר מאוד עברו לצרחות של היסטריה.

תמר היתה הרבה יותר רגועה מהענין, אבל עידו התחיל לצרוח ולהשתולל ממש כמו נרקומן שזה עתה בישרו לו שהמשאית עם האדולן לא תגיע היום.  פתאום תמר מופיע עם מוצץ ומכריזה “אבא שכחת כאן אחד”. עוד לא הספקתי להגית “שגית מושקוביץ זיתוני זיו זהבי” וכבר המוצץ היה בידיים של עידו ועידו על הרצפה מחזיק את המוצץ קרוב לחזה ומכסה על הענין בשכיבה על הרצפה. צרחות היסטריות שהוא לא מוכן להפרד מהמוצץ כי הוא פשוט לא מסוגל להתמודד עם האובדן.

אחרי משא ומתן מתיש, הגענו להסכמה על תהליך פרידה בשלבים. את הלילה הילדים כבר בילו בלי מוצץ אבל התגובות היו מוזרות להחריד. שניהם, ללא יוצא מן הכלל גירדו את הראש, מוללו את השמיכה המזרון והכרית, התגלגלו מצד לצד, דפקו את הראש בכרית ובקיצור – הפגינו חסר שקט משווע עד שבסופו של דבר נרדמו.

ככה במשך יותר משבוע, שבו עידו סובל קצת ותמר סובלת הרבה, אבל בסופו של תהליך, כולם מרוצים.

אז הנה המלצה אחת קטנה שלי –  לפני שאתם מתחילים תהליך כזה, קחו נשימה עמוקה ותכינו המון סבלנות ומאגרים של שעות שינה (כי הם גם מתעוררים בלילה, בערך כל שעתיים.. :-().

אם אתם באמת רוצים לגמול אותם מההרגל – שלא תעיזו לוותר ולסגת באמצע התהליך.

בהצלחה

פתיח

לא מעט לבטים היו לי לגבי כתיבת הבלוג הזה. להבדיל מהאתר המשפחתי, שם היה לי ברור למן הרגע הראשון שאני מאוד בענין, דוקא בקטע של הבלוג, ההחלטה היתה מעט יותר קשה.

מצד אחד מאוד רציתי לכתוב ולהביע המון מהדברים שעוברים עלינו במשפחה במהלך היום יום. אותם דברים קטנים שברגע שהם קורים הם נראים מאוד מיוחדים, וכאילו לעולם לא יישכחו. אבל מסתבר שכשהזמן עובר, הכל נהיה מטושטש מעט ולא את הכל זוכרים.

מנגד, מדובר בחוויות משפחתיות אינטנמיות. חלקן יותר וחלקן פחות, ולא על כולן יש הסכמה מלאה בפורום המשפחתי לגבי פירסומן.

אז אחרי שהנחתי את הדברים על המוזניים התקבלה החלטה להתחיל, ונראה לאן זה יוביל.