הפחד מטיסות

טיסות מבחינתי , הפכו להיות דבר מאוד מפחיד בשנים האחרונות. התחושה הלא נעימה שהקרקע נשמטת מתחת לרגלי נוסכת בי חוסר ביטחון מיותר. ברוב הפעמים נאי נאלץ להפגין קור רוח, על גבול האדישות כמעט, אבל זה רק בגלל שאישתי יקירתי היא זו הניצבת מולי, והיא מחצינה את פחדיה במלוא עוצמתם. איכשהוא,מיד אני חש צורך לגונן ולשכנע שהכל בסדר.

השבוע יצא לי להרהר בטיסה 774 שנעלמה לה בדרכה מריו לפריז. באותו יום הגיעו להם הנוסעים של אותה טיסה לשדה התעופה, חלקם שמחים לקראת החופשה בפריז וחלקם מחייכים מאוזן לאוזן לאחר החופשה בריו. חלקם מבוגרים שכבר חוו חוויה או שתיים בחיים וחלקם קצת יותר צעירים, רק לא מזמן הכירו מישהו להתאהב בו או שהתחתנו לא מזמן. לאיזה זוג לבטח נולד ילד ראשון, עם כל האושר והשימחה שלבענין. וחלקם גם היו ילדים קטנים, עם התמימות המדהימה של ילד. מאושרים עד השמים מלטוס ומה שבטוח – הם לא חשבו לרגע על משהו פסימי.

הרגע ההוא

ברגע מסויים אחד הבינו כולם שמשהו מאוד לא טוב קורה. חושך מוחלט. בלאגן אינסופי צרחות וצווחות בערב רב של קולות וללא ספק, אנדרלמוסיה מוחלטת. על מנת להפנים עד כמה זה מחריד, אם לחשוב לרגע כמה זמן זה נמשך:

• המטוס טס בגובה של 30 אלף רגל, שזה 10 ק”מ
• כוח המשיכה הוא 10 מטר בשניה, וזה גם קצב הנפילה של המטוס.
• מה שאומר שהם נפלו במשך 1000 שניות.
• 1000 שניות זה קצת יותר מרבע שעה!!!

היה להם, לכולם, 15 דקות תמימות לצאת מדעתם ולצפות למותם.אז היום, בעודי עולה לטיסה לפולין, חשבתי לי על המשפחה הנפלאה שלי, על החיבוק האחרון רגע לפני הכניסה לאוטו, על שיחת הטלפון האחרונה כדי להגיד לילה טוב לעידו, לתמר ולאורי… וגם על החיבוק הגדול שיקבל כל אחד מהם כשאחזור הביתה.