מוצצים

קצת לפני יום ההולדת השלישי שלו, הבטיח עידו שביום ההולדת הוא מפסיק עם המוצץ. וואלה – לא ממש האמנו אבל מאוד קיווינו, כי אחרי הכל מוצץ זה הרגל מגונה.

ממש לפני יום ההולדת הרביעי שלו, שוב חזרה על עצמה ההבטחה, וכך גם רגע לפני שחגגנו לו חמש. אז אחרי ששמענו המון אימרות שפר כמו “אף אחד לא התגיים עם מוצץ”, החלטתי שהגיע הזמן להחליף את השיטה העדינה והמתחשבת במשהו מעט יותר אגרסיבי.

שבת בבוקר, סתם אחת שקטה ורגועה, אספתי את כל המוצצים ופשוט העלמתי אותם. כדי שהדבר לא יתפרש כנסיון הסתרה – מיד הכרזתי ש “זהו, חסל סדר מוצצים בבית. גם לעידו וגם לתמר”.  קודם כל היה שקט מוחלט במשך כמה שניות. אחר כך החלו החיוכים להתחלף בתגובות הלם שמהר מאוד עברו לצרחות של היסטריה.

תמר היתה הרבה יותר רגועה מהענין, אבל עידו התחיל לצרוח ולהשתולל ממש כמו נרקומן שזה עתה בישרו לו שהמשאית עם האדולן לא תגיע היום.  פתאום תמר מופיע עם מוצץ ומכריזה “אבא שכחת כאן אחד”. עוד לא הספקתי להגית “שגית מושקוביץ זיתוני זיו זהבי” וכבר המוצץ היה בידיים של עידו ועידו על הרצפה מחזיק את המוצץ קרוב לחזה ומכסה על הענין בשכיבה על הרצפה. צרחות היסטריות שהוא לא מוכן להפרד מהמוצץ כי הוא פשוט לא מסוגל להתמודד עם האובדן.

אחרי משא ומתן מתיש, הגענו להסכמה על תהליך פרידה בשלבים. את הלילה הילדים כבר בילו בלי מוצץ אבל התגובות היו מוזרות להחריד. שניהם, ללא יוצא מן הכלל גירדו את הראש, מוללו את השמיכה המזרון והכרית, התגלגלו מצד לצד, דפקו את הראש בכרית ובקיצור – הפגינו חסר שקט משווע עד שבסופו של דבר נרדמו.

ככה במשך יותר משבוע, שבו עידו סובל קצת ותמר סובלת הרבה, אבל בסופו של תהליך, כולם מרוצים.

אז הנה המלצה אחת קטנה שלי –  לפני שאתם מתחילים תהליך כזה, קחו נשימה עמוקה ותכינו המון סבלנות ומאגרים של שעות שינה (כי הם גם מתעוררים בלילה, בערך כל שעתיים.. :-().

אם אתם באמת רוצים לגמול אותם מההרגל – שלא תעיזו לוותר ולסגת באמצע התהליך.

בהצלחה